בין כזאת אנוכי לבין אנוכי כזאת

אֲנִי

 כָּזֹאת אָנֹכִי:  שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ'ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים...  זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.

 רחל פותחת את שירה אֲנִי במילים "כזאת אנוכי", ומסיימת אותו במילים "אנוכי כזאת". סדר המילים שהתהפך מעיד על המהפך ההכרתי שהתרחש בה, שאותו היא מתארת במילים הצנועות: "העיתים משתנות".

אז מה בעצם קרה לה? מה נשתנה?

כיום היא שקטה כמימי אגם – יש בה צלילות ויש בה עומק.

היא אוהבת עיניי תינוקות, שצורתם של הדברים עדיין לא נתקבעה בתודעתם – יש בה פתיחות לאינסוף אפשרויות.

היא אוהבת שירה - יש בה שאר רוח ונגיעה באמת.

רק על עצמה היא יודעת לספר, ומה שהיא מספרת לנו הוא שהיא הגיעה לשיא התפתחותה הרוחנית.

את השיא הזה, האמתי, היא משווה לשיא אחר, אשלייתי, שהיה לה "בשכבר הימים". אז היא הייתה לאחד עם הרוחות הגדולות, על ראשי ההרים, ונפשה עטתה ארגמן (ארגמן במקרא מופיע כלבוש של מלכות או כאחד משיאי הפאר במשכן). הייתה לה חוויה של הארה, אבל עוד לא היו לה הצלילות, הפתיחות, הנגיעה באמת, ושאר הרוח. כיום, בשלוות החולין, מתבטל אצלה הניגוד בין חול לקודש. הקדושה שאותה מצאה רק במקומות הגבוהים של ההכרה, מצויה כעת בכל מקום, ואין מקום שאיננה מצויה בו.

מתוך העומק הנפשי הזה כותבת רחל את שיריה, ולכן אף ניתוח ספרותי לא יצליח להמציא את הנוסחה שבוחרת ומסדרת לה את המילים.