כשהחלוצים הגיעו לארץ הייתה להם חדוות יצירה. לא אכלו, לא שתו- רק
בניין הארץ וחדוות היצירה. אפילו בשירותים הקפידו שלא להפסיד אף דקה של בניין
הארץ. העריצו את אלה שהייתה להם עצירות. מי שחלה ולא יכול היה לעבוד, כמו רחל המשוררת,
מת מצער על אבדן חדוות היצירה. עד שיום אחד הארץ הייתה בנויה. בבת אחת כל החלוצים
הלכו לעולמם. לא יכלו לסבול להיות יום אחד בלי חדוות יצירה.
באו הרוסיות. היו צריכות דירות. ביקשו מהערבים לבנות דירות. הערבים
הבינו שאם תגמר העבודה ימותו, כמו שקרה לחלוצים. מה עשו? עבדו לאט. המציאו פטנטים איך לעבוד עוד יותר לאט. אפילו האיטלקים
באו ללמוד אצלם איך לעבוד לאט. הרוויחו יפה. פתחו שולחן. לכל אחד היו פיתות וחומוס
ופלאפל ובקלווה. עד שבאו החמומים והפסיקו את העבודה. אין עבודה אין כסף. נהיה רעב.
מה עשו? שלחו כמה רעולי פנים להודו ללמוד מהגורו איך לחיות מהאוויר, מה שנקרא
בהודית פראנה, שנושמים באופן מודע דרך הנחיריים. ועד היום הערבים שוכבים כל היום על החוף בעזה, נהנים מהשמש שהועיד
אללה לשזף אותם, מקשיבים לגלים... אבל מה? יש להם נחיריים רחבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה